כמה מילים על מעצר שווא

 שכחתי שיש לנו גם בלוג, והתמכרתי לפייסבוק, אז יצא שלא העליתי את זה לכאן במשך הרבה זמן. אז באיחור של שלושה שבועות – הנה הפוסט שכולכם כבר קראתם.

הדבר הקשה במעצר זה שאין שמיים. המעשנים ספרו סיגריות ובדקו כמה יש להם עד הסוף. אני ספרתי חלונות וחיפשתי את השמש. לדעת שהשמש שם למרות שאי-אפשר לצאת אליה לא עשה אותי יותר שמח, להיפך.

נעצרתי מעצר שווא, כלומר שופטת החליטה שאני לא רק זכאי, אלא אין שום סיבה אמיתית שעצרו אותי. סתם. אמרו עלי שהסטתי להתקהלות בלתי חוקית, שנאמתי במגאפון, שברחתי ממעצר, שתקפתי שוטר. שקרנים קטנים. התכנסתי עם עוד אנשים בכיכר ציבורית וצעקנו סיסמאות. אם זה לא חוקי אני כבר לא יודע מה כן. הדבר המבאס במעצר זה שתמיד אפשר להכניס אותך ל-24 שעות כדי לעצבן אותך בלי שום סיבה, סתם ככה, ולכל זה אפשר להוסיף קצת השפלה וקצת אלימות כשאף אחד לא רואה.

 

כאן רואים אותי מתמודד עם אלימות משטרתית באמצעות הנימוס הבריטי המפורסם שלי. צילמה: סילאן דלאל/ אקטיבסטילס

 

הדבר המבאס במעצר שווא זה שאתה כל הזמן טרוד במחשבות אם כל זה בעצם היה לשווא. אולי לא שירתתי שום מטרה בזה שלקחתי חלק בסדרה האין-סופית של כבילה ושחרור מאזיקים, חיפושים, סריקות וספירות. זה גורם לך לחשוב על האפשרות הנוראה שבעצם כל מה שעשית ותעשה לא משנה. זו הסיבה שאני הייתי הבחור הכי פחדן בחבורה של העצורים, וכשמישהו הציע להשאר במעצר עוד יום אם השופטת תחליט לשחרר אותנו רק בתנאים מגבילים, וכשמישהו הוסיף שצריך גם לשבות רעב, אני לא ידעתי אם אני אעמוד בזה. המזל שלי הוא שהשופטת שיחררה אותנו לפני שהייתי צריך להחליט.

הדבר המדהים והנפלא בלהעצר בגלל דבר שאתה מאמין בו, זה שיש שם כל הזמן מישהו שמזכיר לך שזה לא היה לשווא. כל חבר שהיה יותר מבואס ממני, או חיזק אותי ועודד כשנשברתי ובכיתי בתא המעצר, או אמר משהו שלא יכולתי לא לצחוק אחריו, כל עורך דין שחייך אלינו מבין הסורגים והבטיח שעוד מעט נצא, ובמיוחד כל החברים שעמדו בחוץ ועדדו אותנו ודיברו איתנו בצעקות דרך הסורגים הצפופים, ואפילו המציאו סיסמאות חדשות עם השמות שלנו.

 

ד': "זה ישמע לכם מצחיק, אבל האנשים האלה בחוץ שצועקים, שאני לא מכיר בכלל, הם האנשים שאני הכי אוהב בעולם". אני דווקא כן מכיר אותם, ואוהב המון.

 

היתה גם ההפגנה בתא המעצר.
עם הזמן גילינו שאם אתה רוצה משהו מהסוהרים של משמר בית המשפט אתה חייב לצעוק. כשרצינו מים או לעבור לתא עם השירותים היינו צריכים לצעוק פעם או פעמיים. כשאחד החברים היה צריך אקמול וכולנו היינו רעבים אחרי שמונה שעות בלי אוכל, וצעקה בודדת כבר לא עזרה, עשינו הפגנה. ממש ככה. 12 בחורים, כולנו מרוטים מעייפות, מסריחים ורעבים, עומדים צפוף בחדר של 6 מ"ר, קופצים וצועקים "אוכל אוכל" ודופקים על הדלתות ועל הכיור ועל החלון. בסוף השופטת הכריחה אותם לתת לנו אוכל, והם העבירו לנו את מה שנשאר מהארוחה של הסוהרים, וגם כדור אקמול. לא פחות מזה שימחה אותנו העובדה שכל מה שצעקנו מספיק חזק מבפנים שמעו בחוץ ולהיפך, וככה דיברנו ביננו, הפגנה של חופשיים בחוץ, והפגנה של עצורים בפנים.

בשבוע הבא כולנו חוזרים לשייח' ג'ראח, לתמוך ולחזק את מי שאיבדו את בתיהם למען ייהוד מזרח ירושלים. וגם אתם מוזמנים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s