הנס של יולי/ נאומו של עודה בשאראת בעצרת ה-300 אלף בתל-אביב

ביום קייצי אחד התחילה מהפכה בישראל. היא מהפכת הצעירים.

ביולי. התמימות המתוקה והמידבקת מנצחת את כל התחכום.

בבוקר אחד, קמה צעירה או קם צעיר.

צעיר או צעירה שלא התחשבו בהתפתלויות הפוליטיקה.

שלא עניין אותם מה יגידו בקואליציה או באופוזיציה

שלא התרגשו מהסקרים,

שלא נשבו במדדי הפופולאריות

שלא שאלו את דעתם של הטייקונים שמרפדים את קופות המפלגות בבחירות.

באותו בוקר, קמו להם  צעירה או צעיר ואמרו: די.. לא עוד

ה"די" הזה מהדהד בכל הארץ, ממערב למזרח- מצפון לדרום.

רבותי: כך קורות מהפכות: הן מתגנבות בסתר ונשפכות כמבול.

 וכך גם מתרחשת מהפכת הצעירים המפוארת.

תחי מהפכת הצעירים.

 ———————————-

רק לפני כמה זמן גדשו המכוניות את הכניסות בתחנות הדלק. הנהגים התחרו מי מביניהם ימלא עוד ליטר מוזל, לפני העלאת המחירים ביום שלמחרת.

רק לפני כמה זמן, תאוות "האני" שלטה בצמתים, המרפקים עבדו שעות נוספות. והאנוכיות הייתה מצרך מבוקש בשוק.

מהפכת הצעירים באה לומר: לא עוד.

———————————

דקות לפני המהפכה עוד שכנעו אותנו שאנו חיים בגן עדן כלכלי ושהכלכלה שרדה את המפולת העולמית.

באמת!? אם הכלכלה כל כך למעלה, אז למה אנחנו כל כך למטה?

עכשיו מתברר שכמו שמנהל בי"ס תיכון שמתיר לחמשה תלמידים, מתוך 40, לגשת לבחינת הבגרות, ואח"כ מתגאה שיש לו 100% הצלחה, כך היה הדיווח הכלכלי:

אצל הטייקונים הכל נוצץ, ואילו בחצר האחורית של המדינה אף אחד לא מבקר.

לפני כמה שנים חיסל נתניהו – שר האוצר אז – את מדינת הרווחה וסיפרו לנו בגאווה שהכלכלה על הגובה. לנוכח פרדוקס זה אומרים: "הניתוח הצליח אך החולה מת".

 ———————————————-

וכך, בסאונה של חום ולחות, התרחש לו הנס של יולי, ו"המת" הזה, קם לתחייה. "המת" הזה  מתברר, שהוא חי ובועט ו…מכאיב.

גם בכיכר תחריר, במאבק ה"סלמיה" שלהם שהדהים את העולם. שם כמו כאן, שכנעו אותם שאין דרך אחרת; או דיקטטורה מושחתת או קנאות דתית פאנאטית.

וכאן שכנעו אותנו שאין מה לעשות; ממשלה עולה וממשלה נופלת והטייקונים לעולם צוהלים בדרך לבנק.

רק בדקה התשעים היה מי שהעז לצלצל בפעמונים.

אלו היו צעירי רוטשילד, שנטעו את תקוות השינוי בלבבות.

———————-

האוכלוסייה הערבית, למודת הסבל והמאבקים, מסתכלת באהדה רבה לעבר מה שקורה כאן.

תמיד המאבק נגד עושק שובה את לבה, בכל מקום, אם זה בת"א ואם זה בחמה ואם זה בטריפולי או במוסראטה.

אצל הערבים, המדינה לא רק שלא בנתה. להפך- היא הרסה.

תבקרו בלוד, במשולש. תבקרו  בכפר אל-עראקיב שבנגב שנהרס 28 פעמים.

הערבים נאבקים למען הכרה בכפרים הלא מוכרים. למען פתרון מצוקת הדיור של האזרחים הערבים ביפו. נגד הריסת הבתים והפקעת האדמות.

————————

הגיע הזמן שהמאבק הזה יהיה מאבקם של כל העשוקים, יהודים וערבים.

הגיע הזמן, שחום המאבק יפה הפנים הזה ימיס את הניכור בין שני העמים. כאשר ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים.

—————-

המשורר הערבי העתיק, אמר: "ואולי יש לך אח שאמך לא הולידה".

כן במאבק למען צדק חברתי, למען שוויון, למען שלום ואחווה, כולנו מאוחדים.

———-

קהל נפלא, המהפכה רק התחילה.

כשבפעם הראשונה אנו פורצים את הגבולות שתחמו אותנו במעגלים סגורים ומסוגרים,

וכשאני מסתכל על הקהל הנפלא הזה,

כשערבים ויהודים ביחד,

כשחילוניים ודתיים ביחד,

כשצעירי העיר והכפר ביחד,

אז למהפכה זו יש רק דרך אחת:

דרך הניצחון.

כמה מילים על מעצר שווא

 שכחתי שיש לנו גם בלוג, והתמכרתי לפייסבוק, אז יצא שלא העליתי את זה לכאן במשך הרבה זמן. אז באיחור של שלושה שבועות – הנה הפוסט שכולכם כבר קראתם.

הדבר הקשה במעצר זה שאין שמיים. המעשנים ספרו סיגריות ובדקו כמה יש להם עד הסוף. אני ספרתי חלונות וחיפשתי את השמש. לדעת שהשמש שם למרות שאי-אפשר לצאת אליה לא עשה אותי יותר שמח, להיפך.

נעצרתי מעצר שווא, כלומר שופטת החליטה שאני לא רק זכאי, אלא אין שום סיבה אמיתית שעצרו אותי. סתם. אמרו עלי שהסטתי להתקהלות בלתי חוקית, שנאמתי במגאפון, שברחתי ממעצר, שתקפתי שוטר. שקרנים קטנים. התכנסתי עם עוד אנשים בכיכר ציבורית וצעקנו סיסמאות. אם זה לא חוקי אני כבר לא יודע מה כן. הדבר המבאס במעצר זה שתמיד אפשר להכניס אותך ל-24 שעות כדי לעצבן אותך בלי שום סיבה, סתם ככה, ולכל זה אפשר להוסיף קצת השפלה וקצת אלימות כשאף אחד לא רואה.

 

כאן רואים אותי מתמודד עם אלימות משטרתית באמצעות הנימוס הבריטי המפורסם שלי. צילמה: סילאן דלאל/ אקטיבסטילס

 

הדבר המבאס במעצר שווא זה שאתה כל הזמן טרוד במחשבות אם כל זה בעצם היה לשווא. אולי לא שירתתי שום מטרה בזה שלקחתי חלק בסדרה האין-סופית של כבילה ושחרור מאזיקים, חיפושים, סריקות וספירות. זה גורם לך לחשוב על האפשרות הנוראה שבעצם כל מה שעשית ותעשה לא משנה. זו הסיבה שאני הייתי הבחור הכי פחדן בחבורה של העצורים, וכשמישהו הציע להשאר במעצר עוד יום אם השופטת תחליט לשחרר אותנו רק בתנאים מגבילים, וכשמישהו הוסיף שצריך גם לשבות רעב, אני לא ידעתי אם אני אעמוד בזה. המזל שלי הוא שהשופטת שיחררה אותנו לפני שהייתי צריך להחליט.

הדבר המדהים והנפלא בלהעצר בגלל דבר שאתה מאמין בו, זה שיש שם כל הזמן מישהו שמזכיר לך שזה לא היה לשווא. כל חבר שהיה יותר מבואס ממני, או חיזק אותי ועודד כשנשברתי ובכיתי בתא המעצר, או אמר משהו שלא יכולתי לא לצחוק אחריו, כל עורך דין שחייך אלינו מבין הסורגים והבטיח שעוד מעט נצא, ובמיוחד כל החברים שעמדו בחוץ ועדדו אותנו ודיברו איתנו בצעקות דרך הסורגים הצפופים, ואפילו המציאו סיסמאות חדשות עם השמות שלנו.

 

ד': "זה ישמע לכם מצחיק, אבל האנשים האלה בחוץ שצועקים, שאני לא מכיר בכלל, הם האנשים שאני הכי אוהב בעולם". אני דווקא כן מכיר אותם, ואוהב המון.

 

היתה גם ההפגנה בתא המעצר.
עם הזמן גילינו שאם אתה רוצה משהו מהסוהרים של משמר בית המשפט אתה חייב לצעוק. כשרצינו מים או לעבור לתא עם השירותים היינו צריכים לצעוק פעם או פעמיים. כשאחד החברים היה צריך אקמול וכולנו היינו רעבים אחרי שמונה שעות בלי אוכל, וצעקה בודדת כבר לא עזרה, עשינו הפגנה. ממש ככה. 12 בחורים, כולנו מרוטים מעייפות, מסריחים ורעבים, עומדים צפוף בחדר של 6 מ"ר, קופצים וצועקים "אוכל אוכל" ודופקים על הדלתות ועל הכיור ועל החלון. בסוף השופטת הכריחה אותם לתת לנו אוכל, והם העבירו לנו את מה שנשאר מהארוחה של הסוהרים, וגם כדור אקמול. לא פחות מזה שימחה אותנו העובדה שכל מה שצעקנו מספיק חזק מבפנים שמעו בחוץ ולהיפך, וככה דיברנו ביננו, הפגנה של חופשיים בחוץ, והפגנה של עצורים בפנים.

בשבוע הבא כולנו חוזרים לשייח' ג'ראח, לתמוך ולחזק את מי שאיבדו את בתיהם למען ייהוד מזרח ירושלים. וגם אתם מוזמנים.

אוסף קישורים בעקבות הפיגוע בברנוער

הפיגוע בברנוער במוצ"ש שעבר זעזע אותי כמו שהוא זעזע רבים אחרים. התלבטתי מה לכתוב, וככל שהזמן עבר ראיתי יותר ויותר כתבות ופוסטים שהצליחו לתאר את מה שהרגשתי וחשבתי, וכעת אני מרגישה שכל מה שאני אכתוב יהיה חזרה על דברים שכבר נאמרו, ובניסוח פחות טוב. אם זאת, אני לא יכולה לעבור על הנושא על סדר היום. לכן  החלטתי לאסוף את הקישורים לחלק מהדברים שקראתי ואני חושבת שכדאי גם לכם לקרוא.

ולפני זה, חשוב לי להגיד: זכיתי להכיר את ניר כץ כמה פעמים לפני כמה שנים, ואומנם היו אלו מפגשים קצרים אך היה זה ברור מעל כל ספק שמדובר באדם נבון, קשוב ורגיש. יהיה זכרו ברוך.

מאמר של יוסי מקייטון בגוגאי: "הביטחון שאני רוצה שנבנה יחד לא יכול להיות מבוסס על הדוֹמוּת שלנו לאלו שבמוקדי הכח, הוא חייב להיות מבוסס על פירוק מוקדי הכח"

הנאום של נורה גרינברג מהעצרת בשבת:
"קל מאד להיות ליברלי ולקבל את השונה כאשר השונה הזה תואם בעצם את צלמכם ודמותכם. קל להיות פתוח ולקבל את האחר כאשר אחר זה הוא נורמטיבי, דובר בשפתכם, דוגל בערכים שלכם, עומד באמות המידה האסתטיות שלכם, כאשר האחרות שלו רחוקה מן העין. קשה הרבה יותר לקבל את השונה כאשר השונות שלו מכה בכם כמו אגרוף בפרצוף, כאשר היא מחייבת אתכם לבחון את עמדתכם, כאשר הוא מעמת אתכם עם האחר שבתוך עצמכם. אבל רק הכרה בזכות קיומו של האחר הזה היא הערובה לקיומה של הקהילה הגאה כולה."

פוסט של יוסי מתוך הבלוג "רשימות של חולדה" : "אולי נשאר גם להגיד: קחו להם את הרובים. יותר מדי רובים מסתובבים ברחובות שלנו – בידיהם של שוטרים, חיילים וחיילים בחופשה, מאבטחים, מתנחלים, שי דרומים למיניהם ועוד ועוד. והאצבעות קלות על ההדק, והשנאה וההתנכרות לזולת שוטפות את המוח כמו סמים. מישהו נתן לרוצח מתל-אביב לא רק שנאה אלא גם נשק אוטומטי."

ועוד פוסט של יוסי, שאומנם הוא לא בדיוק על הרצח, אבל הוא מתחבר לעניין מאוד, והוא בעיקר ממש מוצלח:

מאמר של עמית קלינג בנענע: "אולי אני באופן אישי לא זקוק לסביבת מגורים שבה שני גברים יכולים ללכת יד ביד ברחוב, אבל אני רוצה לחיות בסביבה שמאפשרת זה לאחרים – כי יקר לי החופש של חבריי, כי יקר לי חופש של אנשים זרים, כי אני לא רוצה לחיות במקום שבו אנשים צריכים להסתתר."

הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית

יובל מועמד לאגודת הסטודנטים ומתכנן לבלות את שלושת הימים עד סוף הבחירות ביום שלישי (2.6.09) בקמפוס. אני לעומת זאת, עצלנית מלידה, ואגיע לקמפוס רק בשעות אחה"צ. לכן אני אנצל את ההזדמנות בכדי לספר לכם באיחור (כל-כך גדול שהוא כבר לא) אופנתי על הבחירות. כי אם כבר להיות מהפכנית-ספה, אז לפחות לספר על פועל של אחרים. הבחירות לאגודה נערכות פעם בשנתיים, והנציגים הנבחרים בוחרים את יו"ר וסיו"ר האגודה ודנים בסוגיות הגדולות מעבר לתפקוד היומיומי של האגודה.

בעבר הייתה להם יותר השפעה, אולם בשנים האחרונות נפגע המעמד שלהם ופגישות נדחו והתבטלו, וכך היו"ר נשאר להחליט החלטות רבות מדי בעצמו. הבחירות האחרונות היו פיהוק אחד גדול. הם נערכו בזמן השביתה, כאשר חלק גדול מהסטודנטים לא היה מודע בכלל להערכות של הבחירות ואחוז ההצבעה היה נמוך מאוד, בסך הכל הצביעו כ-500 סטודנטים, מתוך בערך 17,000. במקומות רבים היו ניצחונות טכניים. השנה זה סיפור אחר. אומנם עדיין לא חוזים אחוזי בחירה גבוהים במיוחד, רק אחוזים גבוהים יחסית. כמעט בשום מקום אין ניצחונות טכניים והתעמולה מופצת ברחבי הקמפוסים השונים, אבל בעיקר בהר הצופים.

בעיקרון הבחירות הם אישיות – כל חוג או מקבץ חוגים בוחרים נציגים ספציפיים ולא רשימה. עם זאת, הרוב הגדול של המועמדים משתייכים לקבוצה מסוימת, וישנם ארבע תנועות מרכזיות: 

רוח חדשה – שולטים כרגע באגודת הסטודנטים. הם מקורבים מאוד לראש עיריית י-ם ניר ברקת, ודוגלים במשנה החברתית שלו – מתנדבים במקום רשת חברתית אמיתית. מבחינה מדינית הם טוענים שהם א-פוליטיים אבל לא ברור איך זה מתיישב עם התוכנית של ברקת לבנות מעונות סטודנטים מעבר לקו הירוק. בשנה האחרונה הם הרימו כמה פרויקטים יפים, במיוחד של היחידה למעורבות חברתית, אולם כל מי שהרים את הפרויקטים האלו היו אנשים בשכר. האנשים שנבחרו היו כמעט חסרי השפעה ולא שומעים או רואים אותך כמעט בכלל. מצד שני, זה נכון לגבי הנציגים של כל התנועות. 

הפורום למען הסטודנטים – ארגון שהוקם מאיחוד של שלושה תאים; "אופק" של ממפלגת העובדה, "לביא" של הליכוד, ו"התעוררות" התא של התעוררות ירושלים, שרצו לבחירות העירוניות. שמעתי אותם מגדירים את עצמם כא-פוליטים, כאנשים פוליטיים ששמים את הנושאים האלה בצד, כלא א-פוליטים ועוד. אבל נראה לי שהתיאור הכי מדויק הוא ארגון סקטוריאלי  של סטודנטים שנמנע מלהתעסק בנושאים שאינם בקונסנזוס. הם בעד יותר דמוקרטיה בקמפוס, וזה בערך ההבדל היחידי שמצאתי בינם לבין רוח חדשה. 

אם תרצו – תא של הימין הקיצוני שמנסה להציג את עצמו כתא של המרכז, אבל לא ממש מצליח לעבוד על אף אחד. בזמן ההפגנות נגד המלחמה האחרונה הם היו אלו שצעקו "מוות לערבים", "נשרוף לכם ת'כפר" ו"נפגש במילואים". כשהם לא מאיימים על חייהם של סטודנטים אחרים הם תומכים בתוכנית הגאונית הבאה: סטודנטים ידווח על מסרים אנטי ציוניים בקורסים שהם לומדים בהם ל"מחלקת ציונות" באגודה, ושם ידרגו את הקורסים לפי מידת הציוניות שלהם. הם גם כמובן בעד לנסות ולהכניס יותר מסרים ציוניים בקמפוס, כדי לסתור את ההטייה ה"פוסט ציונית" שיש שם להגדרתם. הרי למה לאקדמיה לאפשר חופש מחשבה וביטוי, כשהיא יכולה להיות שופר של השלטון? אגב, ההגדרה שלהם לציונות הרגיזה כבר ציונים רבים. הם כבר הספיקו להגדיר בערך את כל מי שלא מסכים איתם כ"פוסט ציוני", ובכלל זה גם את פעילי תא אופק (העבודה!). האמת היא שאף אחד לא יודע כמה הם חזקים או חלשים. יש להם הרבה מאוד כסף ופעילים בתשלום שגורמים להם להראות גדולים יותר ממה שהם, והם ניצחו בהפרש גדול בבחירות במכינה. יו"ר תא סל"ע (סטודנטים למען עין כרם או סטודנטים למען עצמם, תלוי את מי שואלים)  כבר הביע תמיכה בהם.  

קמפוס לכולנו – איחוד של חד"ש, מרצ, ותא אין זו אגדה (תא שקם כתשובה לאם תרצו, ודוגל בציונות אחרת) שקם לקראת הבחירות, אבל מתכוון להמשיך ולפעול גם אחריהם. כפי שבטח כבר ניחשתם, זה התא שבו אני ויובל חברים. אנחנו דוגלים במעורבות של סטודנטים בעיר ובחברה ובראייה של הקמפוס כחלק מתמונה גדולה יותר. זה תא יהודי-ערבי, התא היהודי ערבי היחיד, וגם היחיד שמגדיר את עצמו פמיניסטי בראש חוצות. התא מחויב גם לדאוג לזכויות העובדים בקמפוס, לא רק של סגל ההוראה אלא גם של המאבטחים והמנקים ולקידום הדמוקרטיה במוסדות האגודה. את המצע המלא ואת רשימת המתמודדים מטעם קמפוס לכולנו אפשר למצוא באתר. 

לצערי, אין מתמודד מטעם קמפוס לכולנו בחוג שלי (שזה בעיקר אשמתי, כי החלטתי לא לרוץ), ואני אצטרך לבחור בין הפורום לבין רוח. החלטתי לבחור בצורה אישית ולנסות לגלות מי מהנציגים עדיף. אני לא מאמינה שיש דבר כזה א-פוליטיות ואני לא מאמינה שהאגודה יכולה להימנע מלהחליט החלטות פוליטיות, אלא אם כן היא לא עושה שום דבר. האינטרנט לא גילה לי שום מידע, ואני מקווה שאני אצליח למצוא פלאיירים עם מידע כלשהו. הנציגה של הפורום תבוא לדבר מול הכיתה שלי מחר, ואני מקווה שהיא תתגלה כבחורה מוצלחת.

האמת היא שאין לי מושג מה יהיו תוצאות הבחירות. נצטרך להיעזר בסבלנות ולקוות לטוב, אבל אני שמחה שיש התעוררות פוליטית בקמפוס, ושיש דיון, ואני מאוד שמחה על ההקמה של קמפוס לכולנו.

אני עדכן אותם בתוצאות כשיהיו כאלו.

הכלכלה היפנית במשבר והשמאל היפני בצמיחה

הכלכלה היפנית נמצאת במשבר קשה, אחד מהקשים ביותר בעולם. אולם ביפן, שבה הסוגיה הכלכלית היא ללא ספק הסוגיה החשובה ביותר – המשבר מקבל אופי פוליטי ומערער על תפיסות העולם הבסיסיות של היפנים בקשר לכלכלה. תפיסות אלו נוצרו בזמן של צמיחה מדהימה, ופיתוח של דגם כלכלי שזכה לשם "טויוטיזם" (מלשון טויטה, על משקל פורדיזם). אחד מהמרכיבים החשובים בדגם הוא הרעיון של עבודה לכל החיים, ומהצד השני של המטבע – נאמנות לחברה. העובדים מגויסים הישר מהאוניברסיטאות אל החברות ונשארים בהם עד שהם יוצאים לפנסיה (ליתר דיוק, יש חמש שנים בין ההפסקה של העבודה לקבלת דמי הפנסיה. בשנים האלה החברה בדרך-כלל דואגת לתעסוקה כל-שהיא לעובדיה, כמו סדרנים ודברים בסגנון הזה, בלי קשר לעבודה הקודמת שלהם). הוותק נספר על פי השנים בחברה, ואם עברת חברה הוותק יתאפס. לעומת זאת, אם נשארת באותה חברה אבל עברת לתפקיד אחר לגמרי- הוותק לא יתאפס, וההבדל בשכר הוא משמעותי. כך אנשים צעירים יכולים לקחת משכנתא ולהיכנס קצת לחובות, מתוך ידיעה שבעתיד הם ירוויחו יותר כסף ויוכלו לכסות אותם. בשנים קשות, החברה מקצצת בבונוסים ולפעמים גם בשכר, אבל משתדלת שלא לפטר. בשנים טובות החברה נותנת בונוסים גדולים לעובדים, בשווי של כשלוש וחצי משכורות חודשיות. אין ספק שהדגם מועיל יותר למעסיקים מאשר לעובדים, אבל גם לעובדים יש הרבה יתרונות בדגם זה. הבעיה היא שהדגם מבוסס על כלכלה במצב של צמיחה, שבה צריך עוד עובדים ולא פחות עובדים. אבל החברות היפניות הנתונות למיתון קשה ודפלציה שהחלו כבר בתחילת שנות התשעים, בשילוב עם המשבר הכלכלי העולמי, התחילו לפטר עובדים רבים.

            אומנם המשבר החל בשנות התשעים, אבל החברות הצליחו למשוך ולא לפטר עובדים. עם זאת, החברות צמצמו את כמות האנשים המועסקים ונוצרו צורות העסקה חדשות, כמו עבודות זמניות, או עובדים העובדים באותה עבודה בלי לקבל את אותם תנאים סוציאליים ובונוסים. הדבר ערער את הערך החשוב של העבודה ונוצרה תופעה של"フリーター (furītā)"  צעירים העובדים בעבודות חלקיות בכדי שיהיה להם זמן לעסוק בתחביבים שלהם, או סתם מחוסר רצון להתחיל קרירה ולהקים משפחה. בזכות החסכנות של היפנים ושיעור האבטלה הנמוך עדיין מובטלים ועניים נתפסו כעצלנים וחלשים שלא יודעים לדאוג לעצמם. יותר מכך, פיטורים נחשבו לבושה גדולה והובילו לפעמים להתאבדויות של משפחות שלמות .

היום המכה הכלכלית כל-כך גדולה ומקיפה שהחברות לא מוכנות יותר להימנע מפיטורים וגלי הפיטורים הקשים המכים את יפן מערערים עוד יותר את התפיסות הקודמות בקשר לעבודה. היפנים מתחילים להבין שהבעיה נמצאת בשיטה הקפיטליסטית ולא במבוטלים. מכיוון שהשיטה הכלכלית הקודמת לא הייתה בנויה לגלי פיטורים, היא מקשה על המצב עוד יותר – הרבה עובדים גרו בבתים של החברה ומצאו את עצמם בבת אחת בלי עבודה ובלי בית ובלי הוותק שהרוויחו. המכה הקשה גורמת להתעוררות בקרב השמאל היפני, בעיקר של המפלגה הקומוניסטית היפנית, שדווקא הייתה במגמת ירידה לפני המשבר הקפיטליסטי הנוכחי. המפלגה נחשבת למפלגת אופוזיציה אמינה, בניגוד לשתי המפלגות הגדולות שהיו מעורבות בשחיתויות לא פעם ולא פעמים (נשמע מוכר?). כל חודש מצטרפים כ-1000 אנשים בממוצע למפלגה, ומיליונים קוראים את העיתון שלה. חוזים לה עליה בבחירות שיערכו השנה, אולם עוד לא יצא לי לראות נתון מדויק של אחוז העלייה. אני מן הסתם לא באה לטעון שמהפכה קומוניסטית עומדת בפתח, אולם אפשר לקוות שהדבר יעזור להוביל רפורמה של ממש בכלכלה היפנית ותשאיר את השמאל מחוזק גם אחרי שהמשבר יגמר, מתי שזה לא יהיה.

גוגל מחפשים צרות ביפן

גוגל פרסמה לאחרונה, כחלק משירות המפות שלה, מפות ישנות של יפן אשר עוררו סערה ציבורית גדולה. במפות ניתן היה לראות בברור סימון של קהילות הבורקומין 部落民, (אשר קונו במפות בשם המאוד-לא-נכון-פוליטית "אטה", בתרגום מילולי "המונים מלוכלכים").

קצת היסטוריה: בתקופה הפיאודלית, שנמשכה ביפן עד אמצע המאה ה-19, החברה היפנית הייתה מחולקת למעין מעמדות-קסטות, כאשר מעמד הבורקומין נמצא בתחתית הסולם. מבחינה גנטית הם יפנים ובלי ידע מקדים לא ניתן לזהות בינם לבין יפנים ממעמדות אחרים. אבל ביפן הפיאודלית, שהייתה הומוגנית מבחינה אתנית, היה צורך בכבשה שחורה, ומכיוון שלא היה מיעוט של ממש להיטפל אליו – המציאו אחד. מאפיינו היה עיסוק במקצועות הקשורים למוות, הנחשב לטמא בדת השינטו, כמו שחיטת חיות, קבורה ועיבוד עורות. לבורקומין היו כפרים משלהם או שכונות מוגדרות שרק בהן הם יכלו להתגורר, פעמים רבות על יד נהר, מקום מסוכן למגורים שאף אחד אחר לא רצה לגור בו.

אומנם המעמדות-קסטות בוטלו ביחד עם הפיאודליזם באמצע המאה ה-19, אבל האפליה נמשכת. המדינה אומנם מנסה לעשות מאמצים בשנים האחרונות להקטין אותה, בעיקר על ידי אפליה מתקנת, אבל בלי הצלחה של ממש. בנים למשפחות שהוגדרו בעבר כבורקומין מתקשים למצוא עבודה והדבר לפעמים אף מפריד בני זוג. מכיוון שאין דרך לדעת מבחינת המראה החיצוני מי הוא נצר למשפחת בורקומין ומי לא, הם מזוהים לפי אזורי מגורים ולפי ספרי משפחה עבי כרס. משפחות וחברות שוכרות את שירותם של חוקרים פרטיים בכדי שיגלו האם מישהו הוא בורקומין או לא. בכתבה שהובאה בפוקס ניוז מתוודה עובדת כוח אדם של חברה גדולה שהם לא מעסקים בורקומין.

חזרה לגוגל: לא רק שהמפות שגוגל פרסמה אפשרו לראות היכן גרו בורקומין בעבר, הם גם אפשרו לשים מעל זה שכבה של מפה של יפן המודרנית ובכך להגיע לרמה גבוהה של דיוק בקשר למיקומם של השכונות והכפרים. בעקבות הסערה הציבורית והלחץ שהופעל מצד ארגוני בורקומין מחקה גוגל כל זכר לכפרים ולשכונות, אולם הדבר לא הרגיע את הרוחות. כעת הבורקומין כעסו על כך שמחקו את הכפרים שלהם מהמפה. מתוך הניסיון של גוגל להתחמק מהעיסוק בפוליטיקה, היא רק העמיקה את הבור. לו הם היו מסבירים את המחיקה, ומדברים על הנושא במקום למחוק ולשתוק, הרוחות היו נרגעות ככל הנראה. זאת לא הפעם הראשונה שגוגל מסתבכת עם האוכלוסייה אותה היא מנסה למפות. שירות הסטריט-וויו האפשר לראות תמונות מגובה הקרקע עורר סערה באנגליה בטענה שהוא פוגע בצנעת הציבור, וגם ביפן נאלצו לצלם את התמונות מחדש עם המצלמות נמוכות יותר בכדי שלא יהיה ניתן לראות אל תוך הבתים. על אף שאני מעריצה לא קטנה של גוגל-ארץ אני חושבת שיש להם עוד מה ללמוד על קשר עם הציבור, או לפחות על יחסי-ציבור.

נקודת האל-חזור

אימורטל טכניק שר "זו הנקודה שממנה לא אוכל לחזור לעולם", והעיבוד האפוקליפטי הכמעט-מגוכך שלו נראה פתאום הגיוני. "זו הנקודה ממנה לא אוכל לסוג, כי אם אתקפל עכשיו, לעד לא יהיה שלום".

חברנו מפרס, מחמוד אחמדינז'אד, הודיע שלמדינתו יש כבר את כל המכשור הנחוץ לייצור "דלק גרעיני". אילו מילים נפלאות. מסתבר שאיראן עומדת בחזית המעבר לדלק חלופי. כנראה נמאס להם שם מרווחי הנפט.

בהמשך הראיון, ש"הארץ" מביא רק סיכום שלו, מודיע ידידנו שהוא ממשיך להכחיש את השואה, מפתיע בהכרזה בלתי-מבוססת כי רוב הגרמנים מתנגדים לציונות ולישראל (עאלק, ועוד), אבל זה לא העיקר.

העיקר הוא שלאחמדינז'אד יש טיעון אחד מרכזי, לא רע בכלל, לזכותה של מדינתו לנשק גרעיני. זה טיעון שכל אחד מאיתנו למד כבר בגיל שלוש או קודם: אם לכם מותר, למה לי אסור? נשיא איראן מדבר שם על פער הנשק הגרעיני בין ארה"ב לגרמניה, נסיון כושל לפנות לרגשי הנחיתות הלא נכונים, אבל מתכוון בעצם לישראל ולאיראן. וזה באמת יפה, שאף אחד מאלה שמדברים על הסכנה של אטום בידיים של מנהיגי איראן (אחמדינז'אד בעצם עלול ליפול בקרוב), לא מדבר על הסכנה שיום אחד, לא עוד הרבה זמן, ליברמן, שרוצה להפציץ את כל מי שמציק לו כולל הילד את של השכנים, יחזיק בקודים לנשק האטומי של ישראל. נקווה רק שתיק השחיתויות יגדל מהר יותר מתיק החוץ.

מה זו נקודת האל-חזור הזאת שכולם מדברים עליה לגבי איראן? נקודת האל-חזור שלנו כבר עברה מזמן. שנה לפני שישראל כבשה את השטחים (כיבוש שנקודת האל-חזור שלו עברה כבר מזמן או שלא תעבור לעולם) נחצתה גם נקודת האל-חזור המכריעה בדימונה, ועוד "מפלצת הרס ללא-תכלית" (מילים: אלכסנדר פן) יצאה לאוויר העולם.

נקודת האל-חזור שכולם מפחדים ממנה היא סופה של תקופה, שהחלה לפני כ-18 שנה, עידן המעצמה היחידה בפוליטיקה העולמית. ארה"ב יכולה להמשיך לקרוא לאיראן וסוריה "מדינות תומכות טרור", אבל זה בסך הכל שם-קוד לגוש הזה, המתהווה, של מדינות שאינן מיושרות פוליטית עם ארה"ב. עד עכשיו רק לאחת מהן יש נשק גרעיני, ובינה לבין איראן וסוריה מפרידה סין, על רוחבה העצום. בעצם האמריקאים מפוחדים מ"חזרתה" של המלחמה הקרה, אבל היא כבר לא תחזור, תודה לאל, כי מה שקורה כאן זו בסך הכל פארסה, אפילו לא טראגדיה. כלומר לא הולכת להיות מלחמה קרה נוספת, כי אף מצב הסטורי לא חוזר על עצמו באמת. אגב, זה לא שחסר בעולם נשק גרעיני, אבל מאז נפילת בריה"מ הדברים נראו פחות-או-יותר בשליטה, עד כמה שאפשר לשלוט בכמויות עצומות כל-כך של נשק, שרק בעזרת החלק האמריקאי שלו תוכלו להשמיד את העולם פעמיים ועוד ישאר לכם עודף.

אז כן, הם מפחדים מנקודת האל-חזור, כי הם חושבים שהם עברו אותה כבר לצד השני ב-91', ויצאו מההיסטוריה כמו שבאגס באני יוצא מהסרט בעזרת חור מצוייר. אבל עכשיו ההסטוריה חוזרת, וזה מדאיג מאוד את כולם, וגם אותי בעצם, אבל זה גם קצת מרגיע. כי אולי יחד עם ההסטוריה יחזרו גם הצדדים הטובים שלה, כי אם אין היסטוריה אין מהפכות, ואם אין מהפכות, וכולנו נידונים לחיות במצב הזה לתמיד, אז אנחנו כבר בשכונה הכי גרועה של הגהנום, איפה שזורקים אותך לקיר כל בוקר, כדי שעד הלילה תספיק לאסוף את עצמך מחדש ולהיכנס שוב לתוך כף הקלע.

זה לא שאני שמח שאחמדיניז'אד מכעיס את האמריקאים כל-כך. האיש בכל זאת עומד בראש המשטר שרודף מנהיגי עובדים כאילו אין מחר. זה הופך את כל הקשר החם שלו עם צ'אבס למבאס במיוחד, ומפלגת טודה, שהיא המפלגה הקומוניסטית האיראנית, כבר הבהירה לצ'אבס שזה לא לעניין בכלל. נקודת האור היחידה בכל הראיון הזה עם אחמדינז'אד היא ההסכמה המסוייגת שלו, אולי לראשונה, לפתרון של שתי מדינות בישראל ופלסטין. אבל כבר מזמן לא צריך להאמין ברעיון הזה כדי לתמוך בו בפומבי, כך שזה לא כזה שוס.

אבל אולי נקודות האל-חזור האישיות שלי מדאיגות אותי עכשיו יותר מאלה של איראן, כי בשבוע שעבר, כשהשרים הנחמדים שלנו והשכן שלי ביבי קנו בגדים חדשים לקראת הטקס בבית נשיא המדינה, אני גיליתי שאין לי יותר אישור בטחוני לעבוד בתור טבח או מלצר בתוך בית הנשיא. מישהו בשב"כ החליט שאמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד, או שהתחברתי לחברים הלא נכונים, ואסר עלי מעכשיו להגיש עלי גפן וקישים לשועים והקועים של ארצנו. זה לא כל-כך כואב לי לא לעשות את זה שוב, אבל הכניסה לרשימה השחורה היא לא חוויה נעימה אף-פעם, בטח לא כשזה בא ברגע הכי לא צפוי, בדיוק כשכל הפעילות הפוליטית שאני עוסק בה גלויה וחוקית עד הפרט האחרון.

יעל אומרת שזה בדיוק מה שאימורטל מדבר עליו, על נקודת האל-חזור מהלגיטימיות, מהחברה המהוגנת אל תוך הרשימה השחורה. אבל אני לא כמוהו, כי אני לא רוצה להסכים לנקודת האל-חזור הזאת. אני לא רוצה לוותר על המקום שלי בחברה בשביל איזו הילה של מתנגד משטר. אני רוצה להלחם את מלחמת העמדה הזאת של גראמשי שיעל סיפרה לי עליה הבוקר, זו שבה אתה נלחם את כל הדרך אל עומק החברה, כי רק משם תוכל לשנות משהו באמת. בשביל זה הבלוג הזה כאן, ואני מקווה שהוא יצדיק את עצמו.